מקורו של ההסדר הקיים בענייני הנישואין והגירושין בישראל הוא בחקיקה עות'מאנית ("שיטת המילט") ששומרה ע"י המנדט הבריטי ואומצה ע"י מדינת ישראל עם הקמתה. הסדר זה קובע כי ענייני נישואין וגירושין של כל תושבי ישראל, יוסדרו על פי הדין הדתי שלהם ובאמצעות המוסדות הדתיים שלהם.
בראשית שנות החמישים, כשנחקק חוק שיפוט בתי דין רבניים (במסגרתו עוגנה תחולתו של הדין האישי על נישואין וגירושין של יהודים), הוא היווה פשרה הולמת בין תפיסות שונות בציבור היהודי ונתפש כחיוני למניעת פילוג בעם היהודי ולמניעת נישואי יהודים לבני דתות אחרות. בנוסף, היקף הקושי המעשי שנוצר בעקבותיו היה מוגבל: מספר האנשים שלא יכלו להינשא לפי הדין הדתי היה קטן ונמצאו דרכים שונות להתמודד עם קשיים מעשיים ואידיאולוגיים שההסדר יצר.
בעשרות השנים האחרונות, נדחו מגוון הצעות לשינוי המצב הקיים. בין הנימוקים המרכזיים לדחיית ההצעות נמנו: החשש מריבוי ממזרות, שימור ציביונה היהודי של המדינה כפי שהוגדר ב"סטאטוס קוו", הגברת הלכידות והאחדות בין הקבוצות השונות בעם ומניעת נישואי תערובת.
להרחבה בנייר העמדה, עמ' 19
(צפיה בדעה במקור)