בפרשת כי תצא מופיעה האופציה הטראגית לסיום קשר הנישואין ע”י מתן גט כריתות. חז”ל ראו את הגירושין כאסון וכך דרשו בסוף מסכת גיטין (דף צ:): “כל המגרש אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות”, כלומר: אפילו למזבח הרגיל בקרבנות, הקרבן של משפחה המתפרקת הוא קשה מנשוא.
עם זאת, חז”ל נותנים לגיטימציה לגירושין במצבים מסויימים כפי שמופיע במשנה (גיטין ט’-י’):
“בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו, אלא אם כן מצא בה דבר ערווה, שנאמר “כי מצא בה ערות דבר”.
ובית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר “כי מצא בה ערות דבר”
רבי עקיבא אומר: אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר “והיה אם לא תמצא חן בעיניו”
שיטת בית שמאי מובנת והגיונית. הם מדגישים את המילה ‘ערווה’, ומבחינתם רק מעשים שיש בהם משום בגידה של בן הזוג, עשויים לשמש עילה לפירוק הנישואין. לשיטת בית הלל , כל בעיה בזוגיות עשויה לשמש עילה לגירושין. הם לומדים זאת מהמילה “דבר”. “דבר” זה עשוי להיות חוסר תיאום ציפיות ודרישות, מריבות בלתי פוסקות על כל דבר קטן, בעיות בתקשורת ועוד. במילים אחרות, המושג “הקדיחה תבשילו” מתייחס לבית אשר אינו מתפקד ברמה הזוגית.
עם זאת, שיטתו של רבי עקיבא מפתיעה ביותר. כיצד ייתכן שהתורה נותנת לגיטימציה לגירושין במצב של גבר בוגדני אשר מסתכל על נשים אחרות? היטיב לנס זאת המלבי”ם: “הייתכן שבנות ישראל יהיו קלות הערך אשר אם יראה אחרת נאה הימנה …שתתיר התורה לגרשה?”. דעתו של רבי עקיבא אמנם לא נפסקה להלכה, אך דומני שעיון בה עשוי לחדד נקודות רלוונטיות לגבי נישואין וגירושין בעידן הפוסט-מודרני.
מטרת הנישואין על פי התורה הינה ליצור מציאות של אדם אחד המורכב משני חלקים – “ודבק באשתו היו לבשר אחד”. על פי ההבנה של חז”ל בנסיון ליישב את הסתירה בין סיפורי הבריאה השונים, האדם נברא כתאומים סיאמיים המחוברים גב אל גב. לכן האדם (כלומר, כל אחד משניהם) מרגיש בודד, שהרי הם פונים לכיוונים הפוכים. הצורך לתיקון הוא יצירת “עזר כנגדו”, כלומר מצב בו האיש והאשה מתייצבים ועומדים זה כנגד זה, פנים אל פנים. בניתוח הראשון בהסטוריה המתבצע תחת הרדמה מלאה, מופרדים האיש והאשה זה מזו. הצלע אשר נלקחת מהאדם אינה “עצם” אלא “צד” שהרי בלשון התורה המילה “צלע” מופיעה בהקשר זה כגון: צלעות המשכן, צלעות המזבח וכו’. האלקים חוצה את האדם לשנים, מפריד את “התאומים הסיאמיים” וסוגר בשר במקום החתך.
דווקא עם הפרדתם, מצטווים בני הזוג לשוב ולדבוק זה בזה “והיו לבשר אחד”. חיבורם המקורי “גב אל גב” זוכה לתיקון, בהתחברותם המחודשת פנים אל פנים. מסיבה זו מברכים תחת החופה את ברכת “יוצר האדם”, שהרי רק בעת החופה נוצר אדם חדש ממש. עד רגע הנישואין כל אחד מבני הזוג היה רק “חצי” – “כי בלעדייך אני חצי בן אדם”. מרגע הנישואין בני הזוג הופכים להיות אדם אחד ולא רק שותפים. היכולת ליצור חיבור אמיתי של אדם אחד “פנים אל פנים”, מותנית היא באופציית הבחירה ולכן הקב”ה מפריד ביניהם, שכן החיבור הראשוני נעשה בכורח ולכן כשל.
זהו ההסבר לשיטת רבי עקיבא. ההלכה רצתה ליצור תשתית לקשר אהבה הבא מתוך בחירה מלאה ולא מתוך כורח. כדי שתהיה בחירה מלאה, חשוב לבני הזוג לדעת שהם יכולים לצאת מן הקשר כל אימת שיחפצו. אצל בני זוג החשים שהם נשואים בכורח ולא מתגרשים בשל נסיבות חברתיות או משפחתיות, תחושת הבדידות של “גב אל גב” עשויה להתעצם מיום אל יום ולמרר את חייהם. הידיעה שתמיד אפשר להפרד, בדיוק כפי שהקב”ה הפריד את האיש והאשה, יוצרת תשתית לחיבור בחירי מחודש של “ודבק באשתו והיו לבשר אחד”. המלבי”ם בסוף דבריו מביא משל קטן אשר אומר הכל: “אם יחרצו לאיש שישב בבית יום אחד – לעונש יחשב לו, ומרצונו – ישב כלוא בבית כמה ימים ותחשב לו עוד לענג ונחת”. האושר בזוגיות מותנה באלמנט הבחירה.
אחוזי הגירושין עולים במדינת ישראל בצורה מדאיגה ביותר. הסיבה לכך לעניות דעתי, היא העובדה שהמושג “דבקות” הוא דבר המנוכר לחברה הפוסט-מודרנית, חברה בה נסדקות ומתפוררות אמיתות מוחלטות ואין מחוייבות לאידיאולוגיה אחת. ללא דבקות, קשה ביותר לבנות בית יציב. התפיסה הרווחת היום מתארת את הנישואין כשותפות. שותפים בעסק בונים את השותפות לרוב מסיבות אינטרסנטיות, כדי לייצר מסגרת יעילה יותר לרווח. אם מתבהר לאחד מהשותפים שע”י פירוק השותפות יוכל להרוויח יותר, או לחילופין שבחבירה לשותף אחר יוכל להצליח יותר – לא רחוק היום בו תתפרק השותפות. לא פלא אם כן, שבחברה אינדיבידואליסטית ולעיתים אף אגוצנטרית, חברה בה רואה אדם את זכויותיו לפני חובותיו ומוסד הנישואין הוא מוסד של שותפות גרידא, מגיעים קשרי נישואין רבים כל כך אל קיצם, ברגע בו נדמה לאחד מהם שאיננו בא על סיפוקו ואיננו מקבל את חלקו. על פי התפיסה היהודית, נישואין זו מסגרת של יצירה חדשה של אדם אחד. אם יד ימינו של האדם תפצע בטעות את יד שמאל, לא יעלה על הדעת שיד שמאל תתקוף בחזרה את יד ימין. כדי ליצור דבקות אמיתית האדם צריך להשתחרר מהאגו שלו ולראות לא את עצמו במרכז, אלא את ה”אחד” הנוצר בין האיש והאשה. מריבה בין בני זוג אינה רק פגיעה אישית של צד אחד ברעהו אלא בעיקר שבירת ההרמוניה הזוגית ואשר על כן הביקורת אינה צריכה להיות מכוונת למקום הפגיעה האישית אלא לפגיעה בהרמוניה הזוגית, בכדי לשקמה ולשפרה.
כחברה עלינו להלחם נגד תופעת הגירושין הגוברת, תופעה הפוגעת בחוסנה של החברה ומשאירה משפחות מפורקות ופצעים מדממים. צריך לזכור שלא תמיד גירושין פותרים את הבעיות שבזוגיות, ולפעמים הם מייצרים קשיים חדשים. בעידן המאתגר שלנו ראוי לשקול האמנם פירוק הקשר הוא הפתרון הראוי, או שמא עבודה מפרכת על המידות – הקטנת האגו, הגברת הנתינה והסובלנות, הקשבה, הגברת הציפיות העצמיות והקטנת הציפיות מהצד השני. תיקון המידות אינו פשוט אך יכול לעיתים להוות “טיפול שורש” לבעיות בזוגיות אשר גירושין לא בהכרח יפתרו.
יחד עם זאת, אופציית הגירושין הינה הכרחית על מנת ליצור בחירה ודבקות בין בני הזוג, ועשויה להוות מענה נכון למצבים בלתי פתירים. לכך התכוון רבי עקיבא באמרו, כי גירושין אינם נובעים בהכרח מ”בעיה” באחד מבני הזוג, כי אם מחוסר התאמה ביניהם. היהדות אינה אוכפת “כליאה” של בני אנוש בקשר בלתי נכון אשר אינו הולם אותם ואת טבעם. ניתן וראוי במצבים מעין אלה, להתקדם קדימה מתוך ציפייה ותקווה לקשר עתידי טוב, משמח ומספק. מכל מקום, אחריותנו הקהילתית לתמוך בזוגות המתגרשים, ולסייע בסיפוק מענה חברי וקהילתי לצרכים המורכבים המתעוררים כתוצאה מגירושין.
