הנחת המוצא של הדיון היא שלכשיונהגו נישואין אזרחיים בישראל, לא תהיה עוד אפשרות לאסור על עריכת נישואין בין דתיים.
נכון להיום, היקפם של נישואי התערובת בישראל הינו מצומצם למדי (כ-5%). מבחינה משפטית – לא קיימת אפשרות לערוך נישואין בי-דתיים בארץ, אולם זוגות מעורבים יכולים להנות מזכויות של זוגות נשואים באמצעות נישואין אזרחיים בחו”ל או אם חיים משותפים כ”ידועים בציבור”.
חלקו הראשון והעיקרי של הדיון מוקדש לשתי שאלות עקרוניות: האם יש להגביל את תופעת נישואי התערובת בישראל? ומהם האמצעים להגבילה?
בדיון עלו מספר דעות:
רחל סילבצקי רואה בנישואי התערובת איום ממשי לזהותה היהודית של המדינה ולכן סבורה שיש לשמר את המגבלות המשפטיות על עריכת נישואי התערובת.
מנגד טוען דני סטטמן, שדווקא במדינה בעלת שסעים חברתיים קשים , נישואי תערובת יכולים לסייע בהתמודדות עם הבעיה הזו.
שי זרחי מוסיף שהסרת האיסור דווקא תעודד את מי שאינו יהודי על פי ההלכה , להתחבר לתרבות הרוב ולכן הוא רואה בה הזדמנות לחיזוק הזהות היהודית של המדינה.
לצד זאת, מוצגת עמדתם של רות גביזון ופנחס שיפמן שטוענים שהדרך להתמודד עם שאלות זהות שכאלה הינה באמצעים חינוכיים ותרבותיים בלבד.
חלקו השני של הדיון עוסק בשאלה האם התרת נישואי התערובת תוביל לגידול בתופעה בפועל. משתתפי הדיון נחלקו בשאלה, זו. שלמה אבינרי והר’ דוד סתיו סבורים שהדבר יוביל לגידול בתופעה ואילו רות הלפרין ואביעד הכהן סבורים שנורמות תרבותיות ישמרו את היקפה המצומצם.
הרב יובל שרלו, מסכים, שתופעת נישואי התערובת בארץ לא תגדל משמעותית אבל חושש למשמעות של הכרה כזו על יהדות התפוצות. לעומתו, טוען הרב ייצ גרינברג מניו-יורק שלא תהיה לכך השפעה על מי שממילא זהותם היהודית רופפת עד כדי נישואי תערובת ומאידך דווקא הפיכתה של ישראל למדינה ליברלית בתחום זה יכולה לעודד את הקשר אליה של ציבורים שלמים [כמו הרפורמים והקונסברטיבים] שכיום חשים מנוכרים כלפיה.
שאלות אלו קשורות בטבורן לסוגיות רחבות יותר אשר ידונו לעומקן בנפרד: הגבלת הזכות לנישואין במדינה יהודית ודמוקרטית, החשש מפילוג העם בעקבות הנהגת נישואין אזרחיים, המחלוקת הפנים-יהודית אודות מאפייניו של מוסד הנישואין הרצוי במדינה יהודית, יתרונותיהם וחסרונותיהם של האלטרנטיבות למערכת הנישואין הדתית ועוד.
