הפרשנות שלי למקרים כאלה, כמו קצב ואולמרט ואחרים, היא שפעם נהגו כך למרות שזה לא היה חוקי זה היה נהוג, ואחר כך כלומר לאחרונה החליטו לבצע אכיפה וענישה. זה כמו המשפט המפורסם של ספירו אגנו סגן הנשיא של ניקסון שאמר “הממזרים שינו את הכללים ושכחו להגיד לי”, מאחר שנתפס ונענש. סליחה שאני משתמש במקורות לא מסורתיים. אז אולי אנשים כאלה אשמים, אבל קצת פחות אשמים בכל זאת עדיין אשמים. אני מציע להם במקום להתגונן כן לקחת אחריות ולרצות את העונש בכבוד. עוד דוגמה מצחיקה: הקומוניסטים האידיאליסטים ברוסיה היו נאשמים לשווא וגם מודים באשמה ונענשים ברצון. למה? כדי לשרת את המפעל הקומוניסטי. זה לא טוב. אבל, אם יש לנו פוליטיקאים שכן עשו דברים לא כשרים, למרות שכולם עשו דברים כאלה זה היה נהוג, אז לכל הפחות יקבלו את אשמם ויודו באשמם כדי להגיד לציבור- אכן כן הזמנים השתנו והנוהג משתנה, לא שולחים ידיים וכדומ

 

כאשר הנאשם הוא איש ציבור, שמו הטוב נפגע רק מעצם העלאת החשד. אצל רוב האנשים ובמיוחד בפוליטיקה אין לבן אדם כלי חשוב יותר משמו הטוב. גם במקרה של צו איסור פרסום המקרה דולף לרשת ומבטל אותו לחלוטין.לעומת אותו איש ציבור, המתלונן (זכר או נקבה) אינו נושא בשום אחריות לתוצאות התלונה. אני לא מכיר מקרה שבו נמצאה תלונה כלא נכונה ובעקבותיה נחשף שמו של מתלונן או שנשא באחריות משפטית משמעותית. אני מבין את הרצון של מערכת המשפט ושלנו כחברה לעודד ולגבות את אותם מתלוננים אך חייבים למנוע מזה להפוך לכלי ניגוח פוליטי. אני מתקשה להבין מה גורם במקרה של סילבן להחזיק בבטן תלונה במשך 14 שנים ולהזכר דווקא עכשיו.

נראה לי שמעבר לשאלות על אופי העבירה ונגד מי היא נעשתה, ושאלות על ההבדל בין דברים שמוגדרים כעבירה פלילית לבין מה שאינו מוסרי, אך אינו פלילי, ישנם כמה מקרים עקרוניים, אשר צריך להבחין ביניהם:

1. ישנן שמועות/טענות המושמעות כלפי איש ציבור, אך לא נערכה חקירה, או שלא נתקבלה החלטה באשר לסגירת התיק/הגשת כתב אישום.

             1א. מקרה בו הוחלט להגיש כתב אישום, אך טרם נתקבל גזר הדין.

2. המקרה המדויק שהוצג בשאלה המנחה – איש ציבור אשר נפתחה חקירה בענינו, אך היא נסגרה ללא הרשעה.

3. מקרה נוסף, אשר לא נכנסנו אליו עד עתה – איש ציבור אשר הורשע, ריצה את עונשו ומבקש עתה לחזור ולכהן.

לגבי 1 +1א (אם אני לא טועה, המצב המשפטי של תיק שכזה הוא “מב”ד – ממתין לבירור דין”) – נראה בעיני שההגיון הפשוט במקרה זה הוא שלא לאפשר מינוי לאדם עד אשר תתבצע חקירה ותתקבל הכרעה בנידון, אשר תוביל לתוצאות של מקרים .

לגבי 2 – בדיון שקיימנו יחד אמר איתמר משהו דומה ושאל למה שבכלל תהיה פה שאלה האם מותר לו לכהן, הרי הוחלט לסגור את התיק (מכל סיבה שהיא). אני מסכים עם איתמר במקרה זה, ולדעתי הנחת היסוד שלנו, ברמה המשפטית/חוקית לפחות, היא שאם לא צוין אחרת, הרי שהאדם מנוקה מן ההאשמות ועלינו להתייחס אליו כאילו לא קרה דבר.

בעניין זה יאיר הגיב ואמר שיש מי שיגידו כי גם במקרה זה ישנה הצדקה בכל זאת לשאול אם מותר לאדם לכהן במשרה ציבורית משום שאולי “אין לנו אמון במערכת המשפטית”. כלומר, אנו חוששים שהאדם פשע, אך הצליח להתחמק מעונש והמערכת המשפטית לא הצליחה להרשיע אותו.

בתגובה, אני חושב שזה טיעון לא קביל, מכיוון שאם נטען שאין לנו אמון במערכת המשפטית אז השאלה של מינוי איש ציבור היא לא רלוונטית פשוט בגלל שיהיו לנו בעיות קריטיות גדולות בהרבה. אם לא היה לנו אמון במערכת המשפט, לא היינו יכולים לחיות ולנהל חברה ומדינה. בלי אמון במערכת המשפט, אני לא יכול לדעת שמישהו, שחומד משהו שלי, לא יטפול עלי שקרים כדי לפגוע בי ולהשיג את מבוקשו, ושמערכת המשפט תעצור בעדו. בקיצור, בפועל, אם איננו מאמינים במערכת המשפטית, אין לנו בכלל על מה לדבר.

לגבי 3 – נראה לי שזו שאלה סבוכה אף יותר מן הקודמות, ושאולי ראוי לדון בה בנפרד

, הייתי רוצה להחזיר אותנו לשאלות הרבות שהסיפור מעלה בכלל (למורכבות הרבה של הסיפור ביחס לאיש הציבור, ומהי שמועה רעה אני ממליץ להתבונן במקור של הרב יהודה ברנדס “חכם ששמועתו רעה”: מהי שמועתו רעה; האכזריות שבנידוי; תורת תלמיד חכם וכאן הלאה) ובפרט ליחס בין הציבור לבין תלמיד חכם, איש שררה.

מרכז הסיפור לטעמי הוא רב יהודה ולא המנודה ואולי הסיפור הזה הוא מה שלא כתוב בו ומה שלא שאלנו – 1. כיצד הציבור הגיב לדברי רבי יהודה. אין כל ספק ששמועתו של ההוא צורבא מרבנן הודלפה ל”כלי התקשורת” וכאן אולי נכנס יסוד נוסף שלא דיברנו עליו והוא מקומה של הרכילות וצהובונים שיש בכליהם לתרום תרומה רבה לכך שאנחנו כציבור לא מוכנים לסלוח וממהרים לשפוט.

2. כתוצאה מכך, מעמדו של רב יהודה יכול היה להיפגע – הסיפור משתמש בכך שאותו צורבא מרבנן ככל הנראה לא נודה עד הסוף בזמנו של רב יהודה.

3. כאן עולה קושיה נוספת: חוסר האמון של המערכת עצמה במה שפסק רב יהודה – למה לכתחילה לבטל נידוי? אם יש נידוי יש סיבה מספיק טובה לר' יהודה לפסוק כך (והראיה לכך היא סוף הסיפור בו עומד אותו תלמיד חכם זקן שהגיע באותו היום לבית המדרש כדי לתמוך בהמשך הנידוי)

4. מקור נוסף שארצה להביא אותו כנקודה למחשבה הוא סיפור דוד ובת שבע. אין כל טעם לבאר את הסיפור ואת המורכבות שפסוקים, אבל הסיפור מעלה כמה נקודות למחשבה כפי שעלו כאן:

א. הכרתו של דוד המלך בחטאו – האם יש בה מספיק כדי שדוד המלך ישוב למלוך?

ב. הנביא והפרספקטיבה האלוהית על החטא – חטאים חמורים (של רצח וניאוף), ובכל זאת בוחר הנביא למחול (במידת מה)

ג. שימוש איש השררה בחוק ואי יכולתו של החוק לתת תשובה מספיקה למצבים כאלה  – אע”פ שמבחינה חוקית הוא לא נאף או רצח הנביא רואה בכך חטא חמור ובעקבות כך גם העונש.

ד. השאלה המרכזית שאני חושב שיש לשאול- האם אנחנו כחברה דמוקרטית מערבית, היינו מסוגלים למחול לדוד המלך לאחר שהוא עשה תשובה? (ואם תמשיכו עד כמעט סוף שמואל, תיווכחו לדעת שדוד המלך לאחר החטא אינו דוד המלך שאנחנו מכירים. הוא אדיש, פסיבי, מתרחק, וחושב שהממלכה שלו, כעונש, תיקרע מידיו. המעניין הוא – שהחבורה סביבו לא מבינה את המתרחש); האם אנחנו היינו מסוגלים להגיד לנתן הנביא- צדקת, או שגם לנתן הנביא עצמו היו מתנגדים – דוד המלך לא יכול לעשות כך וכו'…

מה שאני רוצה ללמוד מסיפור דוד ובת שבע הוא גם את השאלה – יחס הציבור, כלפי שני דברים:

1. החוטא והחטא

2. היכולת שלנו כציבור למחול; הסכנה שבאי היכולת של הציבור למחול.

מכאן מסקנות לסיפור רב יהודה וההוא צורבא מרבנן. עד כמה אנחנו קשובים לכך שלרב יהודה מתנגדים – מקרב הציבור ומקרב חכמים. עד כמה אנחנו קשובים לכך שאולי הציבור לא מוחל, אבל אולי הציבור כן מוחל ורב יהודה עצמו עמד על תוקפו ותקפותו של הנידוי ואולי אפילו שילם על כך באופן אישי (בחייו?).

עד כמה אנחנו כציבור מוכנים למחול ועד כמה אנחנו נותנים אמון במערכת החוק שתיתן לכך תשובה. הדברים אולי מתקשרים למה שיובל כתב. ואני רציתי להרחיב, ולתת מקום לפן הסוציולוגי שבסיפור – הציבור.

האם אין בהכשלת מינוי איש ציבור שתיקו נסגר משום עוול – התשובה המפחידה היא (בגלל שני הכיוונים שהיא מסוגלת להוביל) הציבור ייתן לכך את התשובה.

תקצירי העמדות:- עד כה

לכאורה מתקציר העמדות ובסיכום  בתחילת העמוד לחטאו היא הקובעת .

האמנם הבנו אתכם נכון ?

בכל מקרה לא לגמרי ברור לי – מה עמדתכם במקרה המקורי שהצגנו : עמנואל רוזן וסילבן שלום – שמכחישים בתוקף את החשדות אבל ישנן טענות .

ראו למשל כאן את הראיון שנעשה עם מוטי אלון בעובדה שבו הוא תקף את אנשי פורום תקנה – על כך שנידו אותו ודרשו ממנו לעזוב את כל תפקידיו – למרות שבאותו שלב לא הוגשה אף תלונה למשטרה

האם לדעתכם טעו חברי פורום תקנה בשעתו – בדרישתם מהרב אלון ?

שלום לכולם,

 

כתבתי על הנושא מאמר מסודר בקובץ אחריות ציבורית בישראל:

http://www.kotar.co.il/kotarapp/index/Book.aspx?nBookID=97376326

עיקרי טענתי:

ניתן לעצב מסלול של חזרת איש ציבור שסרח ליכולת להתמודד עם משרה ציבורית.

מסלול זה אינו ענישה, ואין לקבל את העמדה של ״כיוון ששילם אדם את חובו לציבור הוא יכול לשוב״, או התניית האפשרות לשוב במעבר זמן מסוים.

מדובר בתהליך, שהתנאי הראשוני שלו הוא הודאה ציבורית בעבירה המיוחסת לו.

כל טוב

לפי ההלכה הזו – כאשר יש בעיה חברתית רחבה – שמחייבת פתרון

אפשר להעניש וק”ו לסלק מתפקידו כדי לבלום את התופעה

 

יתכן שהמקבילה שלנו היום היא דוח מבקר המדינה ששניהם לא מוסדות ענישה וחקירה משפטית מלאה

ואז אולי  אפשר להקים מוסד דומה להרכבי ועדת חקירה