על פי מה שלמדנו השבוע ראינו בבבא מציעא (דף ל’ עמוד א’ )שירושלים חרבה על כך שנהגו בה דין תורה. רק דין ולא התחשבו בחסד וערכים אחרים נוספים המצויים בתורה.

קורות האנשים בתקופת החורבן השני, האינדיבדואליות, חוסר האכפתיות אחד מהשני הביא לחורבן.

מכאן ברור לי שיש לשקר על מנת לתת תחושב טובה (כמובן לא בכל מקרה ולא להוציא אדם מן המציאות בצורה מוגזמת) על מנת להיות אנושי ולתת לו תחושה טובה.

משמיה דאסף: למדנו על מקרים רבים בהם ההלכה לא מתחשבת במציאות. עדות של עד אחד לא עוזרת למרות שאין חשש שהוא ישקר (למשל כשמדובר ברב).

דבר דומה הוא היחס שלנו לחנוכה, שהחשמונאים יצאו צדיקים למרות שכולנו יודעים את טיבם ההיסטורי. דוגמא נוספת היא סוגיית “תנורו של עכנאי”, שם אפילו עדות השמים אינה מתקבלת.  אם כך, ניתן לומר שבית הלל מביעים אמת משפטית, בעוד בית שמאי אולי מביעים אמת לאמיתה. ומה עדיף?

מנקודת ראות הלכתיץת יהודית ברירת המחדל היא לאמר אמת.  לגבי אמירת שקר – יש שתי שאלות:

1. אימתי מותר לשקר?

-2. אימתי צריך לשקר?

האם במקרה הכלה הלא נאה, בית הלל אומרים שמותר לשקר או שצריך לשקר?

האם בית שמאי יחלקו גם כאן?

בתוספתא סנהדרין , פרק א’, הלכה ג’, מופיע המשפט:

“כל מקום שיש אמת, אין שלום. וכל מקום שיש שלום, אין משפט. ואיזהו משפט אמת? – שיש בו שלום. הוי אומר זה הביצוע (פשרה).:”

האם לא מופיע במסכת סוטה(מט: ) שאחת מהצרות הגדולות שיהיו ב’עקבתא דמשיחא’ היא ש’האמת תהא נעדרת’? אדרבא! היום יש מקום גדול יותר לחזק ולהגדיל את האמת בעם ישראל!