הנהגת נישואין אזרחיים היא הדרך היחידה לשמור על זכויות האדם הבסיסיות והן גוברות על כל שיקול אחר.
כפיית נישואין דתיים אינה ניתנת ליישוב עם זכויות אדם, בשל הפגיעה הבלתי פתירה בעקרונות השיוויון וחופש הדת.
שימור הבלעדיות של הנישואין הדתיים היא הדרך היחידה להבטיח את המשכיותו ואחדותו של העם היהודי ואת ציביונה היהודי של המדינה.
בעלי העמדה: הרב אלי בן דהן, הרב דוד סתיו.
דמוקרטיה מחויבת להגן על זכויות היסוד של אזרחיה, כולל הזכות להנשא .
מאידך ישנה לגיטימציה למדינה לקדם ערכים חברתיים ותרבותיים שונים (ובמיוחד בתחום המשפחתי) .השאלה היא האם הפגיעה בזכויות האדם עקב המונופול הדתי על נישואין וגירושין בישראל היא סבירה ומוצדקתמידתית ומאוזנת?
יש הטוענים שהפגיעות בזכויות מוצדקות לשם קיומה של ישראל כמדינה יהודית.
אחרים סבורים שהפגיעות עולות על הנדרש ומציעים דרכים שונות לאיזון בין אופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה: אלו כוללים הקמת מסלול אזרחי לרישום זוגיות בלצד המסלול הדתי הקיים , ת ייסוד מסגרת אזרחית רחבה לנישואין וגירושין בישראל שתכיר בריבוי טקסים או פרשנות מסורת ישראל בדרך שמכילה תפישה דמוקרטית.
האמירה - "אתה לא תקבע לי איך להתחתן, כי זה ענייני" היא אמירה שמאוד צריך להיזהר בניתוחה. אין היא אומרת שאתחתן כל עוד אני לא מפריע לאיש אלא זו בקשה לחברה לשנות את תפיסתה את הנישואין.
עד לא מזמן היה העניין הפוליטי הזה נתון בידיה של הדת. נישואין היו טכס דתי, הדת היא שעיצבה אותו ובנתה אותו וגיבתה אותו עם מוסדות שלמים. מזונות, ממזרות וכד' הם נלווים של הבניה זו של הנישואין על ידי עולם האמונה.
(צפיה בדעה במקור)למרות עמדתי העקרונית לגבי הצורך לבחון מה ראוי להכיל ומה להדיר , אין כל הצדקה למדינה להגביל נישואין בין דתיים – זו תהיה שערוריה של קיפוח זכויות.
הקהילות השונות יכולות לעודד או לגנות פעולות מסוג זה – אך למדינה אין זכות לבצע צמצום כזה של זכויות הפרט
(צפיה בדעה במקור)מה שיש לנו היום הוא כוחות חילונים שמנסים ללכת מעבר לעולם הפרט, ולקבוע פוליטיקה אחרת. הבעיה הגדולה שכמו כל דבר חדש יש מבוכה גדולה. על פניו המבוכה ניתנת לתפיסה בדרך הבאה: לבקש נישואין בלי רב, אצל פקיד, זה כמו לבקש ברית מילה אצל רופא, ולא אצל מוהל (ולא משיקולי בריאות). הדרישה מחליפה את תפקיד הרב בתפקיד המדינה, ונותנת למדינה להיכנס ולפלוש לקהילה. כמובן זו אנלוגיה בלבד, והיא פשטנית מבחינות חשובות.
(צפיה בדעה במקור)מקורו של ההסדר הקיים בענייני הנישואין והגירושין בישראל הוא בחקיקה עות'מאנית ("שיטת המילט") ששומרה ע"י המנדט הבריטי ואומצה ע"י מדינת ישראל עם הקמתה. הסדר זה קובע כי ענייני נישואין וגירושין של כל תושבי ישראל, יוסדרו על פי הדין הדתי שלהם ובאמצעות המוסדות הדתיים שלהם.
בראשית שנות החמישים, כשנחקק חוק שיפוט בתי דין רבניים (במסגרתו עוגנה תחולתו של הדין האישי על נישואין וגירושין של יהודים), הוא היווה פשרה הולמת בין תפיסות שונות בציבור היהודי ונתפש כחיוני למניעת פילוג בעם היהודי ולמניעת נישואי יהודים לבני דתות אחרות. בנוסף, היקף הקושי המעשי שנוצר בעקבותיו היה מוגבל: מספר האנשים שלא יכלו להינשא לפי הדין הדתי היה קטן ונמצאו דרכים שונות להתמודד עם קשיים מעשיים ואידיאולוגיים שההסדר יצר.
בעשרות השנים האחרונות, נדחו מגוון הצעות לשינוי המצב הקיים. בין הנימוקים המרכזיים לדחיית ההצעות נמנו: החשש מריבוי ממזרות, שימור ציביונה היהודי של המדינה כפי שהוגדר ב"סטאטוס קוו", הגברת הלכידות והאחדות בין הקבוצות השונות בעם ומניעת נישואי תערובת.
להרחבה בנייר העמדה, עמ' 19
(צפיה בדעה במקור)מעמדה של זכות לנישואין כזכות יסוד נובע מאמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן ומפסיקתו של ביהמ"ש העליון.
למרות זאת, תחולתו הבלעדית של הדין הדתי בענייני נישואין וגירושין מטילה מגבלות רבות על מימוש זכותם של אזרחי ישראל להינשא: מגבלות הנוגעות לזהותו של בן הזוג, שלילת האפשרות לנישואים בין-דתיים, אי הכרה בטקסים דתיים שאינם אורתודוקסיים, אי שיוויון מובנה של נשים בנישואין ובגירושין ועוד.
להרחבה: רות גביזון , נייר העמדה (בעמ' 38), אהרון ברק.
(צפיה בדעה במקור)סעיף 23 לאמנה הבינלאומיות לזכויות אזרחיות ופוליטיות עוסק בעיקר בהגנה על זכויותיהם של בני הזוג לחירות ולשוויון בקשר הנישואין. מדינות אשר חתומות על האמנה יכולות לקבע הסדרים שונים בתחום דיני המשפחה, אולם הסדרים אלו חייבים לציית לאילוצים של זכויות האדם. למדינה אין סמכות להפר את זכויות האדם או לגבור עליהן, ללא קשר לסוג המשטר שחל בה או לזהותם (הדתית או האתנית) של בני הזוג.
ישראל חתמה על האמנה ואישררה אותה, אולם הגישה הסתייגות לגבי סעיף 23, משום שהמונופולין הדתי שקיים בישראל בתחום הנישואין והגירושין מטיל מגבלות על החירות והשיוויון של בני זוג המבקשים להינשא (או להתגרש).
מאידך – הפסקה הראשונה בסעיף מתייחס לזכות ההגנה על "מוסד המשפחה" – זכות זו מטילה חובה על החברה ועל המדינה. לאור המחויבות של החברה להגן על מוסד המשפחה, מתעוררת השאלה האם עליה להגן על המשפחה גם מפני בני הזוג עצמם?
בנוסף – עולה השאלה מה מעמדה של הזכות למשפחה של יחידים למול זכותן של קהילות מובחנות לשמר את תרבותן (אשר עשויה למצוא ביטוי מיוחד דווקא בהגדרת המשפחה וגבולותיה)? נראה שישנו מתח בין זכותם של פרטים להקים משפחה, לבין זכותה של החברה האזרחית בה היא חיה, ולזכותן הקיבוצית של קהילות תרבותיות אליהן משתייכים בני הזוג- לשמור על ייחודן.
להרחבה: רות גביזון
(צפיה בדעה במקור)הזכות לחופש דת מעוגנת, בין היתר, במגילת העצמאות ובהכרזה האוניברסלית של זכויות האדם. פירושה, בהקשר של נישואין וגירושין הוא שיש להעניק לכל אדם אפשרות בחירה בין טקסים דתיים שונים, לצד אפשרות להימנע לחלוטין מכל היבט דתי בטקס.
הדין בישראל מנוגד לעקרון זה משום שהוא מאפשר נישואין רק לפי הדין הדתי של העדה הדתית אליה משתייכים בני הזוג ואינו מאפשר בחירה בין טקסים שונים, אף לא בין טקסים אלטרנטיביים בתוך אותה הדת.
להרחבה: דני סטטמן , נייר העמדה (עמ' 41)
(צפיה בדעה במקור)מעמדה של הזכות לשיוויון כזכות יסוד מעוגן באמנות בינלאומיות עליהן חתומה ישראל ובפסיקתו של ביהמ"ש העליון.
תחולתו הבלעדית של הדין הדתי על ענייני נישואין וגירושין בישראל פוגעת בשיוויון במספר היבטים: פערים משמעותיים בין המינים, בזכויותיהם של בני הזוג במהלך הניושאין ובעיקר בעת היציאה מהם, חוסר שיוויון בין סוגי הטקסים הדתיים השונים - אלה שמוכרים על ידי המדינה ואלה שאינם, חוסר ההכרה בזכויותיהם של בני דתות שונות וזוגות בני אותו מין להינשא.
להרחבה נייר העמדה (עמ' 42), רות גביזון
(צפיה בדעה במקור)
